איך הפכתי למנימליסטית?

2020

שיא הקורונה, כבר כמה חודשים גרה בדירה חדשה.

פעם ראשונה שגרה לבד מחוץ לבית של ההורים.

כל כך אהבתי את הדירה הזאת, עיצבתי אותה ממש צבעוני, מלא צמחים, ציורים שלי בכל פינה, כלי מטבח שונים ומשונים, ספרים, קישוטים, ציוד של מוזיקה ומה לא.

לתחזק דירה עמוסה גרם לי להרגיש מוצפת ולא למצוא דברים שאני מחפשת. הלכתי לאיבוד בין כל הרי הבגדים, הכלים והאבק.

יום אחד נדבקתי בקורונה והייתי בבידוד :(

וכמו בידוד, נטפליקס עובד שעות נוספות וצפיתי בסרט שנקרא ׳מנימליזם׳.

שמעתי על מנימליזם בעבר אבל לא התעמקתי.

מהרגע הראשון הבנתי שהדבר הזה יכול להתאים לי. הם הסבירו על 'decluttering', לסנן חפצים,

וזה בא לי בול לזמן שהייתי מבודדת בבית לבד.

אז התחלתי לסנן כל פעם קצת. התחלתי עם ארון הבגדים, אחר כך עם השידה במקלחת, אחר כך מטבח, אחר כך ספרים, וככה התחלתי לדלל את העומס בכל חלקי הבית.

נתקלתי בקשיים לפעמים.

עלו לי הרבה מחשבות שלא נתנו לי לשחרר.

׳זה עלה לי מלא כסף׳

׳קיבלתי את זה במתנה׳

׳זה יכול להתאים לפורים׳ (אני לא בן אדם של פורים בכלל)

׳זה של חברה אני צריכה להחזיר לה את זה׳

׳לבשתי את זה בנשף סיום בכיתה י׳ב׳

׳אולי זה יעלה עליי מתישהו׳

׳זה מתאים למסיבות׳ (אני לא יוצאת להרבה מסיבות)

ועוד ועוד ועוד.

נאחזתי בחפצים שלי, חשבתי שהם אומרים עליי המון. האוסף דיסקים הגדול שהיה לי גרם לי להרגיש שאני אוהבת מוזיקה יותר מאחרים, ושכשאנשים יבואו אליי הם יראו את זה ויחשבו את זה.

אבל המערכת סאונד שהייתה לי התקלקלה, יש לי ספוטיפיי וJBL, והם סתם תופסים מקום בבית שלי.

היה לי מאוד קשה לשחרר את האוסף הזה, אבל מסרתי אותו לחבר קרוב. אני לא יודעת אם הם עדיין אצלו - והאמת? זה לא מפריע לי. כי שחררתי.

להחזיק אוסף של דיסקים לא אומר שאני אוהבת מוזיקה בדרך כזאת או אחרת. אני יודעת מה אני אוהבת ומרגישה.

את כל הדברים שמסרתי פרסמתי בקבוצות שונות בישוב שבו גרתי. אנשים חשבו שאני עוזבת, או שהשתגעתי, כמויות של חפצים למסירה בכל שבוע.

כל דבר שהוצאתי מהבית גרם לי להרגיש יותר קלילה, ואפשר להגיד שהתמכרתי לרעיון.

מאז זה נהיה הרגל, אני מצמצמת פריטים בבית באופן קבוע.

אם קניתי תכשיר מסויים והוא לא עבד לי, אני משחררת אותו לחברה או לשכנה.

אם החלטתי בתקופה מסויימת שעכשיו אני אוהבת לסרוג ואני רואה שעברו כמה שנים טובות אני מחליטה לשחרר. כשמשחררים פריט יש מקום.

אני עדיין אוהבת לקרוא ולפעמים אני קונה ספרים, אבל יש לי קינדל - לא תופס מקום בכלל, ומדי פעם משאילה מהספריה סתם כי זה כיף :)

אני קונה בגדים מדי פעם, אבל אם קניתי בגד חדש אני מוסרת שניים.

אני מחזיקה מלתחה מצומצמת ולובשת 100% מהבגדים שלי. הייתן מאמינות?

המשפט ׳אולי אלבש את זה יום אחד׳ כבר לא עובד עליי, והאמת שזה סופר משחרר.

אני לא מסתבכת בבוקר כי אני יודעת שכל הבגדים שלי מתאימים אחד לשני.

אני יכולה להשקיע בבגדים שאני קונה כי אני לא קונה במסות, אני קונה רק מה שאני אוהבת :)

עם השנים הבנתי שאני לא החפצים שלי.

הבנתי שאני יכולה לקנות דברים שעושים לי טוב, ושאם משהו כבר לא יושב בול אני יכולה לתת אותו למישהי אחרת שתשמח לקבל אותו ולהשתמש בו.

אני ממש ממליצה לכן לאמץ את ההרגל הבריא הזה של שחרור חפצים.

אנחנו לא החפצים שלנו, הזכרונות שלנו נמצאים בתוכנו <3